VAIERÁ 5785
ניבוי העתיד, המותר והאסור
מי שעובר על איסור ניבוי עתידות (מנשה) הופך את המצווה החיובית להתנהג ביושר ובתמימות לפני הקב»ה ללא יעילה. @ אסור לפנות לניבוי עתידות ולכשפים, גם אם הם נועדו לבצע מטרות נאצלות. @ לנביאי האמת מותר להיוועץ בעתיד, כי כל דבריהם נכונים ומכוונים להוביל אותנו בדרך התורה. @ מותר לשאול ילד על הפסוק שלמד או דקלם באותו יום. @ עדיף שלא להיזקק ל»פתיחת ספרים» לצורכי קבלת החלטות, וזה כולל שלא לעשות שימוש בטכניקה הנקראת «גוראל הגר»א» (יציקת מגרשים לפי שיטתו של הגאון מווילנה).
כאשר לא מדובר בקבלת החלטות לעתיד, אלא בהימנעות מסבל רב, ניתן לעשות שימוש בטכניקה הנקראת «גוראל הגרה». כך עשה הרב אריה לוין ז»ל, כאשר שנה לאחר מותו בפעולה הובאו גופותיהם של שלושים וחמישה הלוחמים הקדושים שנפלו במלחמת העצמאות בדרכן לגוש עציון כדי למנוע את נפילת העיר, ומכוח מצב הגופות, לא ניתן היה לזהות אותם.
שאלה: האם מותר לנבא תחזיות לגבי העתיד באמצעות כלים שונים, כמו לשאול ילד איזה פסוק הוא למד באותו יום או פתיחה אקראית של התנ»ך – כדי להחליט איך להמשיך?
ענה: כדי לענות על שאלה זו, יהיה צורך תחילה להבהיר ולהסביר את משמעותו של איסור הניבוי (מנאג’ש).
איסור הניחוש
נאמר: «מי שעוסק בניבוי עתידות, לא מגיד העתידות, לא הקוסם, ולא המכשף, לא יימצא בך. כי זו תועבה לפני הקב»ה כל מי שעושה את המנהגים האלה… והייתם שלמים עם ה’ אלוקיכם» (דברים י»ח, 13-10). המילה מנאג’ש, מגדת עתידות, על פי הרמב»ן, באה מהפועל העברי לחאג’יש, שפירושו ‘לזרז’. מטבע הדברים, האדם אינו יודע מה צופן העתיד עד שהאירועים מתרחשים, אך האלוהות רוצה להאיץ את התהליך ולדעת את העתיד על בסיס אירועים שקורים לו בהווה, מבלי שיהיה קשר סיבתי הגיוני בין מה שקורה לו לבין מה שהוא מנחש שיקרה. כמו שאמרו חז»ל (מסכת סנהדרין ס»ה (ב)), האלוקי הוא זה שאומר «נפל הלחם מפיו», ולכן במשך כל אותו יום עליו להיזהר מאוד שלא תקרה לו תקלה. «אם נפל המקל מידו, אם בנו קורא לו מאחור, אם עורב צווח עליו, אם אנטילופה חוצה את דרכו, אם נחש מימינו ושועל משמאלו» כל זה סימן רע, וביום זה עליו להימנע מלעשות כך או אחרת. יש גם סימנים לא הגיוניים אחרים שאנשים תופסים כסימן רע, למשל, חתול שחור חוצה לפניהם. בקיצור, כל מי שנמנע מלעשות משהו שהתכוון לעשות בגלל סוג זה של אמונות תפלות, עובר על איסור הניבוי.
כמו כן, «מי שאלוהי על ידי פנייה לחולדות, עופות, דגים או כוכבים» עובר על איסור ניבוי עתידות (מסכת סנהדרין 66(א)). כלומר, הייתה אמונה טפלה לפיה אם אדם ראה דברים מסוימים בציפורים, דגים או כוכבים, זה אומר שבאותו יום היה לו נוח לסגור עסקה מסחרית או לצאת לטיול, או להיפך, להימנע מכך.
היו שלמים ותמימים לפני ה’
מי שעובר על איסור האלוהות, כמו גם על שאר ההגבלות על מגידי עתידות, קוסמים או מכשפים לשם ידיעת העתיד, מבטל את קיום מצוות ההתנהגות ביושר ובתמימות (תמים) לפני ה’, כפי שנאמר: «שלמות תהיה, עם ה’ אלוקיך». (דברים י»ח 13). כלומר, חובה לנהוג בתמימות לפני הקב»ה, לקבל את השגחתו, את דרכו לכוון את המציאות ולהאמין שכל מה שקורה הוא לטובה. ואף על פי שהאדם רוצה מאוד לדעת את העתיד, חובה עליו להימנע מכך ולחכות עד שהאירועים יתרחשו במציאות. במקרה שפורענות פוקדת אותו, אל לו לבקש לברוח ממנה בדרכים לא טבעיות, אלא להתמודד איתה בהתאם למה שהקב»ה מציין בתורה ובמסגרת חוקי הטבע שקבע הבורא, וכך הוא יזכך, יתרומם ויתקדם ביעילות. בהקשר זה של קושי, עליו להתפלל לה’, מפני שהתפילה היא אחת הדרכים שנתן הקב»ה לאדם כדי שיתקרב אליו וישתפר, ובכך יתברך. השימוש בניבוי ובמאגיה אסור, גם אם באמצעותו מבקשים לקדם מטרה נעלה, מפני שעם ישראל צריך להרבות את הטוב והברכה בעולם בדרך התורה, שלמרות שהיא ממושכת, היא מפעילה שיפור עמוק ויסודי יותר, שגורם לנו להתקדם צעד אחר צעד לקראת התיקון המלא של האדם והעולם. אולם מותר להתייעץ עם נביאי האמת על העתיד, כי כל דבריהם אמת, והם מכוונים להדריך אותנו בדרך התורה.
לשאול ילד על פסוק
מותר להתייעץ עם ילד על הפסוק שלמד באותו יום, כפי שמסופר בתלמוד (מסכת יולין ט»ו (ב)). באותה תקופה, כשחז»ל היו מתלבטים אם לצאת למסע או לעשות כל פעולה אחרת, הם היו מבקשים מילד קטן שלומד תורה או תנ»ך לומר להם איזה פסוק הוא למד או דקלם באותו יום, ומכוח מגמתו היו מבהירים את הדילמות שלו.
בהקשר זה נאמר כי רבי יוחנן, החכם החשוב ביותר בארץ ישראל בדורו, התלבט אם לצאת לבבל לפגוש את שמואל האמורי, שהיה בימים ההם גדול החכמים שישבו בגלות. כדי להסיר ספקות לגבי הרלוונטיות של מסעו, הוא שאל ילד קטן איזה פסוק הוא למד באותו יום, והוא השיב: «ושמואל מת, ובכל ישראל נערכו לוויות לזכרו» (שמואל א’ כ»ח, ג). מכאן הסיק רבי יוחנן ששמואל נפטר ולכן אין טעם לנסוע לבבל. אולם, התלמוד מספר לנו ששמואל היה עדיין בחיים, אך מן השמים הם הכריחו את רבי יוחנן להיתקל בקטע המקראי הזה כדי לחסוך ממנו את הבלאי של מסע מתיש שכזה (מסכת יולין ט»ו (ב)).
במובן זה, נאמר בתלמוד (מסכת גיטין 68(א)) שרב ששת היה עיוור וחשש שמא עבדי הגולה יהרגו אותו, וכאשר מצא את עצמו מול ילד קטן, שאל אותו איזה פסוק אמר באותו יום, והוא ענה: «לך שמאלה או ימינה» (שמואל ב’ ב’ 21). בזכות זה הוא התקרב לחומות ולא נפל לבאר שעבדי הגולה חפרו לו באמצע הדרך כדי לחסל אותו כשהיה בדרכו להיפגש עם רשות קהילתית זו (ריש גלותא).
דגולים הסבורים כי אין להסתמך על פסוק של ילד למטרות קבלת החלטות
לפי דעת הרמב»ם, אסור לאדם לפעול על פי הפסוק שילד אומר, והוא יכול לשמוח רק אם קטע זה מתברר כחיובי, ולראות בו סימן טוב ביחס לדבר שכבר עשה (הלכות עבודה זרה י»א, ה). זה מה שעולה מדברי טור (יורה דעה 179:4) וספר הבטים (33). לדעתו, יש להסביר שממילא היה קשה מאוד לרבי יוחנן לנסוע לבבל, מפני שבאותם ימים כבר היה זקן מאוד, ולכן נטה לבו שלא לצאת למסע כזה, ושמיעת הפסוק הנ»ל מפיו של אותו ילד, חיזקה את החלטתו שלא לצאת. כמו כן, לגבי המקרה של רב ששת, הם הסבירו שהוא התנהל בעיקר על פי דרכו לתפוס את המציאות, והיה הגיוני מבחינתו שעבדי הגולה ירצו לפגוע בו, שכן הוא נהג לנזוף בו, והרשעה זו רק אושרה מעט יותר מכוח הפסוק שנשמע מפי התינוק (קסף משנה שם).
על פי דעת הרוב של פוסקי ההלכה, ניתן להמשיך לפי הפסוק שנשמע
עם זאת, דעת הרוב היא שניתן לפעול על פי הפסוק שאומר ילד, בתנאי שההוראה הניתנת בקטע המדובר אינה מנוגדת למה שהתורה מורה או מצווה ההיגיון. הדברים נכתבו על ידי ספר מצוות גדול (לוין 51), רבנו ניסים (פירוש על חו»ם 95(ב)), מאירי (פירוש על סנהדרין 68(א)) ורבים אחרים. הם הסבירו שאיסור ניבוי העתידות מתייחס להסתמכות על סימנים נטולי כל היגיון, ואילו כאשר אנו מתייעצים עם ילד לגבי הפסוק שאמר באותו יום, אנו עומדים בפני מקרה של ‘נבואה מינורית’, שהרי אמרו חז»ל (מסכת בבא בתרא יב(ב)) שמיום שחרב בית המקדש בירושלים, הנבואה נלקחה מהנביאים וניתנה לשוטים ולילדים הקטנים. זוהי גם השקפתם של רוב הפוסקים בדורות מאוחרים יותר (ויקרא 179:4, פרישה 11, טורי זהב 3, Siftei Cohen 5, Kitzur Shulchan Aruch 166:2).
עם זאת, יש לציין כי בפועל, בכל הדורות, רוב הרבנים היו רגילים שלא לנקוט במנהג מסוג זה והתנהלו על פי שיקול דעתם הנכון ושיקול דעתם.
פתיחת ספר
כשם שלפעמים היו חכמים שהסירו ספקות על ידי התייעצות עם ילד לגבי הפסוק שלמדו באותו יום, כך גם פתרו לפעמים דילמות על ידי פתיחת ספר תורה וראיית הפסוק הראשון שהוצג בפניהם בתחילת הטור. במובן זה, הגמרא מספרת לנו (מסכת יולין ט»ו (ב)) שלפעמים שמואל האמורי היה פותח ספר באקראי כדי לראות איזה פסוק הופיע לו קודם.
אולם לדעת הרמב»ם (הלכות עבודה זרה י»א, ה) אסור לעשות כן, ורק לאדם מותר לשמוח לשמוע סימן טוב על דבר שכבר עשה. אולם לדעת דעת הרוב בהלכה, מותר לפעול על פי הפסוק המופיע בפניו, ובלבד שההוראה הניתנת על ידי הטקסט אינה סותרת את מצוות התורה או את מה שמעיד השכל הישר.
גוראל הגר»א (הגרלת הגאון מווילנה)
בדורות האחרונים היו רבנים שנקטו בשיטה מתוחכמת המבוססת על פתיחת ספר ונקראת גוראל הגר»א. על פי טכניקה זו, פותחים תנ»ך או ספר תורה באקראי, ממקום הפתיחה סופרים שבעת העמודים והוא נבדק באוקטבה, בשורה השמינית מהאות השמינית ושם מחפשים סימן או אינדיקציה לפתרון הדילמה שהניעה את הייעוץ.
אולם נראה שמקורו של מנהג זה אינו בגאון מווילנה, שהרי במשך מאות שנים לא נמצאו עדויות לכך שתלמידיו השתמשו בשיטת ביאור זו, ורק כמאה שנה לאחר היעלמותו הפיזית החלה להתפשט הגרסה השגויה שמקורה של טכניקה זו בר’ אליהו מווילנה (גם בארכיון אור ישראל 38 עמ’ 254 מוסבר בטענות שונות כי מנהג זה אינו מקורו בגאון). יתר על כן, נראה שנעשה שימוש לרעה במונח «גוראל» («הגרלה») בעניין זה, שכן ב»שולחן ערוך» (179:1) נפסק כי לא ניתן לפנות להגרלה, ולמעשה מנהג זה אינו נחשב לציור מגרשים אלא לגזירה של טכניקת פתיחת ספר.
בפועל, בדורות האחרונים, החל מהימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, נקטו רבנים בליטא במנהג זה כדי לפתור דילמות כגון האם לברוח מהארץ או להישאר, ביניהם חפץ חימים, הרב אליהו לופיאן והרב אליהו דסלר. לפני פתיחת הספר הם נהגו לחזור בתשובה ולהתפלל שהקב»ה יאפשר להם לנקות את ספקותיהם. לעומת זאת, היו רבנים ליטאים שהתנגדו למנהג זה, ובהם חזון איש, וכן גיסו הרב יעקב ישראל קנייבסקי, שהעיד כי חותנו רטן על אלה שעשו הגרלה מסוג זה, ובאחת הפעמים אמר לו: «אני מכיר אנשים שמיררו את קיומם בגלל התשובות שקיבלו» (אורחות רבינו א 218).
¿Acaso corresponde recurrir a estas técnicas?
En la práctica, es preferible no recurrir a la apertura de un libro para tomar decisiones, y esto incluye también al método que se denomina Goral HaGrá. En primer lugar, porque se trata de un recurso menos efectivo a la hora de tomar decisiones, y vemos que, en los hechos, la mayoría de los rabinos en todas las generaciones no recurrieron ni a la apertura de un libro ni a la consulta de un niño sobre un versículo estudiado, sino que optaron por sopesar sus pasos a la luz de las instrucciones la Torá, tal como las entendían por medio de su intelecto. En segundo lugar, hay quienes sostienen que está prohibido tomar decisiones por medio de la apertura de un libro (Rambám y Tur), y si bien la mayoría de los juristas se inclina por una actitud flexible hacia esta cuestión, a priori, corresponde adoptar la actitud estricta.
También en situaciones especiales, cuando nos enfrentamos a dos decisiones posibles que son igual de razonables y no hay forma de definir, los interesados en hacerlo, podrán recurrir a estas técnicas, tal como lo hiciera el Jafetz Jaím.
Rabí Arié Levín, de bendita memoria
Asimismo, cuando la cuestión que se consulta no se relaciona con decisiones futuras, sino que está destinada a evitar un gran sufrimiento, cabe recurrir al uso de la práctica denominada Goral HaGrá (sorteo del Gaón de Vilna). Eso es lo que hizo el Rabino Arié Levín, de bendita memoria, cuando pasado un año del evento de la caída de los treinta y cinco combatientes sagrados del Palmaj que habían salido a una expedición para salvar al Gush Etzión durante la Guerra de la Independencia, sus cadáveres fueron traídos y no había manera alguna de identificarlos. El Rabino Frank, rabino titular de la ciudad de Jerusalém, se dirigió al tzadik Rav Arié Levín, de bendita memoria, para que este efectuara un sorteo a los efectos de dictaminar la identidad de los cuerpos y poder colocar una lápida sobre sus sepulcros (ver el libro Ish Tzadik Haiá pág.113-117).
